יום ראשון, 1 ביולי 2012

הסרטנית והקוף - והערמון, הדבורה וה"אוסו"

הסרטנית והקוף
סיפור עם יפני בעיבוד ובתרגום של זאב ארליך.


היה פעם קוף שחי לו בחורשה ביפן. על יד החורשה היה נחל נחמד ומטע עצי אפרסמון. בסתיו, נהג הקוף לשבת על ענפי עץ אפרסמון גדול, לזלול כינים שחיו בהמוניהן על פרוותו, ולהפיג את הרעב באפרסמונים אינספור. כשלא היה רעב, היה פשוט מפצפץ את הכינים, ואז מנסה בכל זאת לזלול עוד כמה אפרסמונים. למרות שהיה שבע.


בוקר אחד הילכה לה סרטנית, כמו שסרטנים צועדים. בהליכה הצידה, התרחקה מהנחל, וחיפשה אוכל בשבילה ובשביל ילדיה הקטנים. לפתע אורו עיניה והתרחבו נחיריה. היא מצאה על השביל סושי גדול בצורה של כדור אורז. באותו רגע, גם הקוף הבחין בכך, ומייד זינק על ענף גמיש, שהנמיך אותו בדיוק אל מעל לכדור האורז שהיה אחוז באחת מצבתות הסרטנית. הסרטנית היתה זריזה למדי ובעלת תושיה, ומייד צבתה את הקופיף בישבנו, ושלחה אותו בחזרה אל העץ כשהוא זועק צווחות קופיות.


אולי נעשה עסקה ותתחלפי איתי, הציע הקוף. אני אתן לך אפרסמון, ואילו את תתני לי את כדור האורז. חשבה הסרטנית, ונזכרה כמה טעימים הם אפרסמונים, וכמה ישמחו בוודאי ילדיה בעלי הצבתות הקטנות. בסדר גמור, אמרה הסרטנית, עיסקה טובה. גירד הקוף את פדחתו ואת גבו, ולאחר מכן את רגלו ואת כתפו, גם את אזנו ואת אפו, ולאחר מכן את לחייו השמנמנות, ופתאום מצא גרעין של אפרסמון שהיה דבוק לפרוותו. יש לי רעיון יותר טוב, אמר הקוף בהתלהבות. אני אתן לך גרעין של אפרסמון, ואת תשתלי אותו מול המחילה שלך על יד הנחל, שם יש מים להשקיה, ובמהרה יצמח לך עץ יפה עם פירות רבים.

הסכימה הסרטנית, לקחה את הגרעין, שתלה אותו, ואכן לאחד מספר שנים, צמח לו עץ לתפארת. אביב אחד, אחזה בליבה התרגשות - העץ פרח. סוף סוף, כשהגיע הסתיו, ענפי העץ היו מלאים באפרסמונים שהחלו להבשיל. הגיעה עונת האפרסמונים, והם נראו מגרים ומתוקים, אך הסרטנית וילדיה לא יכלו לקטוף אותם. הפירות היו גבוהים, וקליפת גזע העץ היתה חלקלקה. חילזון (זה החילזון שסיפר לי את הסיפור הזה פעם כשהייתי ביפן), אחד שהתנדב להרכיב את אחד מילדיה של הסרטנית ניסה לזחול במעלה הגזע, אך לאחר כמה ימים של זחילה איטית, איבד הסרטנון את סבלנותו וקפץ בחזרה אל גדת הנחל.


לפתע הגיח מבין העצים הקוף השובב. קטוף לנו פירות, צעקו הסרטנים הקטנים במקהלה. תוכל לקטוף למעננו? ביקשה גם הסרטנית. הקוף מיהר אל העץ, טעם אפרסמון אחד ואמר, "זה עדיין בוסר". טעם עוד אחר ואמר שהוא לא רע. טעם עוד כמה ואמר שהם ממש מעולים, וכך הוא מילא את פיו ואת בטנו בעוד ועוד אפרסמונים, והתעלם לגמרי מבקשת משפחת הסרטנים שהביטה בתעלוליו בחוסר הנאה מופגן.


זה לא הוגן, אמרה האמא הסרטנית, אתה חומד לעצמך את כל הפירות, ושוכח את הסושי שנתתי לך ואת העיסקה שעשינו. רוצה אפרסמונים? שאל הקוף. הנה אפרסמונים. קטף הקוף אפרסמונים ירוקים וקשים, והחל להשליך על הסרטנים. מייד נמלטו הסרטנים הקטנים אל מתחת לאמא שלהם שגוננה עליהם באומץ, עד שאחד האפרסמונים הקשים פגע בשריון גופה וסדק אותו.


הסרטנית זעקה בכאב ובבכי. הפציעה היתה קשה וכואבת. מייד הגיע צוות רפואי, ובראשו ערמון שמנמן וחום, שטיפל בסרטנית בדאגה וביעילות. בכדי להפיג את הכאב, הגיעה הליצנית הרפואית, דבורה זרזה, זמזמנית וחיננית שהפליאה בתעלולים מצחיקים, בבדיחות ובחיקויים. בכדי שהסרטנית תישמר מעופות טורפים, הגיע להגן עליה אוּסוּ ענקי. אוּסוּ הוא גזע עץ ענקי עם חור במרכזו שמשמש להכנת בצק אורז טעים. 
הנה תמונה של אוּסוּ:



לאחר שהחלה הסרטנית להרגיש טוב יותר, החליטו האוּסוּ, הדבורה והערמון להעניש את הקוף וללמדו לקח. החורף כבר הגיע, וכנהוג בימות החורף הקפואים, הקוף חזר לביתו ומיהר אל האח בכדי להתחמם. הוא הבעיר אש באח, והחל לנשוף בכדי ללבות את האש. הוא לא ידע, שהערמון מסתתר לו בין הגחלים. משהאש התלהטה, נשף שוב הקוף נשיפה חזקה וארוכה שהלהיטה את האש אף יותר, וגרמה בבת אחת לערמון להתפוצץ בפניו. הקוף נבהל וזינק אל עבר הבאר בכדי לצנן את פניו. משהסיר את הקרש הכבד מעל פי הבאר, הגיחה משם הדבורה ועקצה אותו בישבן שהאדים והתנפח. הבין הקוף שיש כאן קנוניה נגדו וביקש לברוח מהבית, אך האוּסוּ הכבד נשען על הדלת ולא איפשר לו לצאת. זוכר את המעשים הרעים שעשית? שאל האוסו בכעס. כן, שהצקתי לסוסים? ושגנבתי לאיכר את הכובע של הדחליל? ושהחבאתי לסנאים את האגוזים? לא! אמר האוסו, אני מדבר על מה שעשית לסרטנית. נעל האוסו את הבית של הקוף, עד שהוא הבטיח לעשות מעשה מיוחד וטוב ולמען הסרטנית.


לאחר שהחלים מנקמת חבריה של הסרטנית, הלך הקוף לבקר אותה, כרע על ברכיו מול המחילה המשפחתית שלה, והתנצל על הסבל, הרמאות, הטירחה, הצער, הכאבים ועוד ועוד. מאז, בכל שנה בסתיו, מביא הקוף למשפחת הסרטנים אפרסמונים מתוקים והוא לא מציק עוד לאף אחד.

יום חמישי, 28 ביוני 2012

חג הטַנָאבָּאטַה


בשבעה ביולי חוגגים ביפן את חג הטאנאבאטה. זהו חג המוקדש לסיפורם העתיק של שני כוכבים, שמצויים משני עברו של שביל החלב: הכוכב אוֹרִיהִימֶה (הכוכב וגה) והכוכב הִיקוֹבּוֹשִי (הכוכב אלטאיר).
פירוש השם טַנָאבָּאטַה (七夕) הוא שבעה ערבים. קיים פירוש עתיק יותר אשר על פיו המשמעות היא: "אריג שנארג באמצעות נול ומונח לו על מדף". חג יפני עתיק ויפה זה, הגיע ליפן לפני מאות שנים מסין, אשר בה הוא ידוע זה כ 2000 שנה. מקורו ככל הנראה בהודו, שם האגדה היא אודות האל קְרִישנַה רועה הצאן המיתולוגי ומעלליו. במקור, החג הוקדש להבעת משאלה לשיפור כישורים אומנותיים ויצירתיים כגון כתיבה, אריגה, ציור ועוד עבודות אשר דרשו כישורים טכניים ואמנותיים.
סיפור הטנאבאטה:
הנסיכה אוֹרִיהִימֶה חיה בשמים על גדות שביל החלב. שביל החלב קרוי גם הנהר השמיימי. אוֹרִיהִימֶה היתה ביתו של טֶנקוֹ - מלך השמיים - היקום עצמו. הנסיכה אוֹרִיהִימֶה ארגה בגדים ואריגים יפהפיים ואביה אהב אותם והיה מאושר. למרות שביעות רצונו של האב, הנסיכה אוֹרִיהִימֶה לא היתה מאושרת שכן היתה כה עסוקה באריגה עד שלא היתה לה הזדמנות למצוא לעצמה בן זוג לחיים.
הבין טֶנקוֹ מלך השמיים לליבה והפגיש אותה עם הִיקוֹבּוֹשִי רועה הבקר, אשר חי ורעה את עדריו מעברו השני של הנהר השמיימי - שביל החלב.
השניים נפגשו ומייד התאהבו זה בזו וכמובן שנישאו והיו מאושרים. עד ש... משמצאו זו את ליבו של זה, הזניחו השניים את עיסוקיהם האחרים. אריגים יפהפיים לא נארגו, ומצידו האחר של שביל החלב, הפרות של  הִיקוֹבּוֹשִי התפזרו לכל עבר. הדבר עורר את כעסו של טֶנקוֹ אשר הענישם, הפרידם ואסר עליהם להיפגש.
דמעותיה של הנסיכה אוֹרִיהִימֶה נגעו לליבו של אביה טֶנקוֹ, וזה החליט לאפשר לזוג האוהבים להיפגש כל מדי שנה ביום השביעי של החודש השביעי, אך רק בתנאי שאוֹרִיהִימֶה תארוג כראוי ובחריצות.
משהגיע היום המיוחל, גילו הִיקוֹבּוֹשִי ואוֹרִיהִימֶה שהם לא יכולים להיפגש שכן לא היה גשר מעל הנהר השמיימי. צערם היה גדול, אך לעזרתם נחלצה להקה גדולה של עקעקים (עורבי נחלים). העקעקים עפו מעל לנהר העצום ויצרו בעזרת הכנפיים שלהם גשר, אשר בעזרתו יכלו האוהבים להיפגש. כאשר יורד גשם, האוהבים לא יכולים להיפגש ועליהם להמתין לשנה הבאה בתקווה ליום לא גשום.
יום לפני השביעי לחודש השביעי, נוטלים היפנים ענף של במבוק, אשר עליו הם תולים טַאנזַאקוּ (פיסת נייר) אשר עליה הם רושמים משאלה או שיר קצר. בחצות הליל או למחרת, בהתאם למנהגי המקום, יש ששולחים את הענף על כל משאלותיו לצוף במורד הנהר ויש ששורפים את הדפים. במקומות שונים ביפן אף מתקיים פסטיבל לכבוד החג.
קיימת אגדה נוספת אודות חג זה אשר לפיה רועה בשם מִיקֶרַן, אשר התאהב באלה טַנָאבָּאטַה וחיפש דרך אל ליבה. הוא גנב לטַנָאבָּאטַה את אחד האריגים שלה ובחיפושיה אחר האריג היא הגיעה אל חצרו של מִיקֶרַן אשר טען שאיננו יודע היכן האריג אך הוא מוכן לסייע לה בחיפושים. לאחר זמן קצר, השניים התאהבו, נישאו וחיו באושר עד לאותו יום אומלל בו טַנָאבָּאטַה גילתה באקראי את האריג מוחבא על גג ביתו של מִיקֶרַן. השקר נחשף וטַנָאבָּאטַה הכריזה שהיא תעזוב אותו עד שיצליח לייצר אלף סנדלי קש. מִיקֶרַן החל מייד לעמול אך לא הצליח לעמוד במשימה עד סוף חייו. מאחר ולא נפגשו עוד בחייהם, ניתנה להם הרשות להיפגש פעם בשנה בשמיים בהיתקרב זה לזה הכוכבים וגה ואלטאיר.
שיר הטאנאבאטה:


עלי הבמבוק משמיעים את איוושתם ささの葉 サラサラ
מתנועעים במרזבים שבקצוות הגגות のきばに ゆれる
מנצנצים להם הכוכבים お星さま キラキラ
כגרגרי חול זהובים וכסופים 金銀砂子
פיסות נייר צבעוניות 五色の たんざく
עליהן רשמתי わたしが 書いた
מנצנצים להם הכוכבים お星さま キラキラ
מביטים בנו מלמעלה 空から 見てる
Sasa no ha sara sara
nokiba ni yureru
ohoshisama kira kira
kin gin sunago

Goshiki no tanzaku
watashi ga kaita
ohoshisama kira kira
sora kara miteru