צפרדע הזֶן של בָּאשׁוֹ

צפרדע הזן של בָּאשׁוֹ / זאב ארליך

היום ״נקפוץ לביקור״ ביפן של המאה השבע־עשרה. רבות וטובות נכתב אודות שירו הידוע ביותר של מָצוּאוֹ בָּאשׁוֹ - גדול משוררי ההָייקוּ. להלן תרגומו של פרופ׳ יואל הופמן הנהדר.

בְּרֵכָה עַתִּיקָה:

צְפַרְדֵּעַ קוֹפֶצֶת

צְלִיל הַמַּיִם

אחד הדברים האהובים עלי בתרבות היפנית, הוא שליצירות אמנות רבות יש שלושה רבדים:

1. יפי היצירה שעומד בפני עצמו גם ללא כל פרשנות שהיא. 

2. המשמעות שאפשר להבין לרוב כבר בקריאה ראשונה או שניה.

3. משמעויות נוספות נסתרות שמתגלות לאחר מחשבה מעמיקה, או ברגע ספונטני של תובנה.

בשירת ההָייקוּ הקלאסית של יפן הרבדים הללו הופכים כמעט כל שיר למקור הנאה אמנותית. הסקרנות מתעוררת ומתעורר דחף לצאת למסע אל תוך־תוכו של השיר - אל לב השיר שחבוי לעיתים תחת מַעֲטֶפֶת סוד.

מתוך המאמרים הרבים שקראתי והפרשנויות השונות בהן נתקלתי, אני מתחבר במיוחד לשלושת  ההסברים הבאים:

הסבר ראשון: במעגלות הקפיצה

החוקרת והמתרגמת ד״ר שונית שחל פורת מסבירה כה יפה:

״הצפרדע קפצה אל צליל המים שכבר היתה גלומה בו קפיצתה.

הצפרדע הזו יוצרת גלים בבריכה של הדימיון.״

הסבר שני: יומיומיות ההארה הרוחנית

פרופ׳ יעקב רז רואה בשיר תיאור של התרחשות רגילה, סתמית. שיר העושה שימוש במילים פשוטות לתאר בצלילות רגע שקרוב ככל האפשר לחוויה הישירה. רגע של סָאטוֹרִי - התעוררות, תובנה.

הסבר שלישי: מחווה למשורר אהוב

פרופ׳ סטפן אדיס, מספר שהמשורר מָצוּאוֹ בָּאשׁוֹ אהב במיוחד את שיריו של נזיר הזֶן סָאִיגְיוֹ שחי חמש־מאות שנה לפני בָּאשׁוֹ. על פי אדיס, השיר אודות הצפרדע נכתב כמחווה לשיר הבא של סָאִיגְיוֹ:

צְלִיל הַמַּיִם

נִהְיָה שֻׁתַּף

הַחוֹלֵק עִמִּי בִּקְתָּה מְבֻדֶּדֶת זוֹ

וּסְעָרוֹת הֶהָרִים

בְּהֲפוּגָה, וְעוֹד הֲפוּגָה

בהכפלת המילה ״הפוגה״, ייתכן שהמשורר מתכוון לכך שהירגעות הסערה בהרים היא גם שוך הסערה שבלב.

תוספת שנונה: הומור יפני עתיק

הצייר סֶנְגָאִי גִיבּוֹן בן המאה השמונה־עשרה, שהיה נזיר זֶן ומשורר, וגם אחד המצחיקים והשנונים שבנזירי הזן של תקופתו, צייר ארבעה ציורים שמוקדשים כולם לצפרדע של מָצוּאוֹ בָּאשׁוֹ. עץ הבננה שמופיע בציורים, גם הוא מחווה לבָּאשׁוֹ, שכן משמעות השם ״בָּאשׁוֹ״ הוא שיח בננה. בָּאשׁוֹ תיאר את שיח הבננה כפי שגם התייחס לעצמו וראה את עצמו:

״עלה הבננה רחב דיו כדי לכסות קוֹטוֹ (נֵבֶל יפני שכוּב), כאשר רוח חזקה קורעת אותו, הוא כואב ככאבו של עוף החול שזנבו נשבר, או כמו מניפה קרועה וצערה מתנופף ברוח. צנועים הם צבעי פריחת הבננה, ואת גזעו העבה לא נהוג לכרות. לשיח הבננה אופי אצילי, ושונה מעצי ההר. בעודי יושב תחתיו לקבל מחסה מהגשם, אני משתאה לנוכח הקלות בה הרוח והגשם קורעים את עליו.״

לצד כל ציור, כתב סֶנְגָאִי שיר לפי מסורת אמנותית שקרויה הָאִיגָה (שיר־ציור). ארבעת השירים והציורים, הם לא סאטירה ולא לעג מצד סֶנְגָאִי, אלא מחווה הומוריסטית למשורר שאהב ולשירו המיוחד אותו העריך. למעשה, למיטב ההבנה שלי, סֶנְגָאִי מתאר כאן את שלושת הפרשנויות שלו לשיר:

בציור הראשון, בָּאשׁוֹ עצמו הוא זה שקופץ למים:

בְּרֵכָה עַתִּיקָה

בָּאשׁוֹ קוֹפֵץ

צְלִיל הַמַּיִם

בציור השני דבר־מה קופץ למים ואין רמז למהותו:

בְּרֵכָה עַתִּיקָה

דְּבַר־מָה קוֹפֵץ

צְלִיל הַמַּיִם

בציור השלישי סֶנְגָאִי עצמו הוא זה שקופץ:

קריאת השיר של בָּאשׁוֹ, מעוררת בסֶנְגָאִי כנראה הזדהות מלאה כאילו הוא עצמו הופך לתחושת ההארה של בָּאשׁוֹ:

בְּרֵכָה עַתִּיקָה

אֲנִי קוֹפֵץ

צְלִיל הַמַּיִם

לסיכום, צייר סֶנְגָאִי צפרדע גדולה וכתב:

״בישיבה במדיטציה, בני־אדם יכולים להפוך לבודהה״. 

ביום קיץ חם זה, כולי תקווה שהקפיצה לבריכת הזֶן של בָּאשׁוֹ העניקה הפוגה נעימה.

__________________________________________

תוספות:

1. שיר ההייקו של באשו בשפה היפנית:

古池蛙飛び込む水の音

2. מאמרה של ד״ר שונית שחל פורת: בקישור


3. ספרים מעולים לקריאה נוספת ומומלצת:

• The Art of Haiku / Stephen Addiss
• Zen and Japanese Culture / D. T. Suzuki
• לאן נעלמו הקולות / יואל הופמן
• הדרך הצרה לאוֹקוּ / מָצוּאוֹ בָּאשׁוֹ - בתרגומו של יעקב רז