צפרדע הזֶן של בָּאשׁוֹ

צפרדע הזן של בָּאשׁוֹ / זאב ארליך

היום ״נקפוץ לביקור״ ביפן של המאה השבע־עשרה. רבות וטובות נכתב אודות שירו הידוע ביותר של מָצוּאוֹ בָּאשׁוֹ - גדול משוררי ההָייקוּ. להלן תרגומו של פרופ׳ יואל הופמן הנהדר.

בְּרֵכָה עַתִּיקָה:

צְפַרְדֵּעַ קוֹפֶצֶת

צְלִיל הַמַּיִם

אחד הדברים האהובים עלי בתרבות היפנית, הוא שליצירות אמנות רבות יש שלושה רבדים:

1. יפי היצירה שעומד בפני עצמו גם ללא כל פרשנות שהיא. 

2. המשמעות שאפשר להבין לרוב כבר בקריאה ראשונה או שניה.

3. משמעויות נוספות נסתרות שמתגלות לאחר מחשבה מעמיקה, או ברגע ספונטני של תובנה.

בשירת ההָייקוּ הקלאסית של יפן הרבדים הללו הופכים כמעט כל שיר למקור הנאה אמנותית. הסקרנות מתעוררת ומתעורר דחף לצאת למסע אל תוך־תוכו של השיר - אל לב השיר שחבוי לעיתים תחת מַעֲטֶפֶת סוד.

מתוך המאמרים הרבים שקראתי והפרשנויות השונות בהן נתקלתי, אני מתחבר במיוחד לשלושת  ההסברים הבאים:

הסבר ראשון: במעגלות הקפיצה

החוקרת והמתרגמת ד״ר שונית שחל פורת מסבירה כה יפה:

״הצפרדע קפצה אל צליל המים שכבר היתה גלומה בו קפיצתה.

הצפרדע הזו יוצרת גלים בבריכה של הדימיון.״

הסבר שני: יומיומיות ההארה הרוחנית

פרופ׳ יעקב רז רואה בשיר תיאור של התרחשות רגילה, סתמית. שיר העושה שימוש במילים פשוטות לתאר בצלילות רגע שקרוב ככל האפשר לחוויה הישירה. רגע של סָאטוֹרִי - התעוררות, תובנה.

הסבר שלישי: מחווה למשורר אהוב

פרופ׳ סטפן אדיס, מספר שהמשורר מָצוּאוֹ בָּאשׁוֹ אהב במיוחד את שיריו של נזיר הזֶן סָאִיגְיוֹ שחי חמש־מאות שנה לפני בָּאשׁוֹ. על פי אדיס, השיר אודות הצפרדע נכתב כמחווה לשיר הבא של סָאִיגְיוֹ:

צְלִיל הַמַּיִם

נִהְיָה שֻׁתַּף

הַחוֹלֵק עִמִּי בִּקְתָּה מְבֻדֶּדֶת זוֹ

וּסְעָרוֹת הֶהָרִים

בְּהֲפוּגָה, וְעוֹד הֲפוּגָה

בהכפלת המילה ״הפוגה״, ייתכן שהמשורר מתכוון לכך שהירגעות הסערה בהרים היא גם שוך הסערה שבלב.

תוספת שנונה: הומור יפני עתיק

הצייר סֶנְגָאִי גִיבּוֹן בן המאה השמונה־עשרה, שהיה נזיר זֶן ומשורר, וגם אחד המצחיקים והשנונים שבנזירי הזן של תקופתו, צייר ארבעה ציורים שמוקדשים כולם לצפרדע של מָצוּאוֹ בָּאשׁוֹ. עץ הבננה שמופיע בציורים, גם הוא מחווה לבָּאשׁוֹ, שכן משמעות השם ״בָּאשׁוֹ״ הוא שיח בננה. בָּאשׁוֹ תיאר את שיח הבננה כפי שגם התייחס לעצמו וראה את עצמו:

״עלה הבננה רחב דיו כדי לכסות קוֹטוֹ (נֵבֶל יפני שכוּב), כאשר רוח חזקה קורעת אותו, הוא כואב ככאבו של עוף החול שזנבו נשבר, או כמו מניפה קרועה וצערה מתנופף ברוח. צנועים הם צבעי פריחת הבננה, ואת גזעו העבה לא נהוג לכרות. לשיח הבננה אופי אצילי, ושונה מעצי ההר. בעודי יושב תחתיו לקבל מחסה מהגשם, אני משתאה לנוכח הקלות בה הרוח והגשם קורעים את עליו.״

לצד כל ציור, כתב סֶנְגָאִי שיר לפי מסורת אמנותית שקרויה הָאִיגָה (שיר־ציור). ארבעת השירים והציורים, הם לא סאטירה ולא לעג מצד סֶנְגָאִי, אלא מחווה הומוריסטית למשורר שאהב ולשירו המיוחד אותו העריך. למעשה, למיטב ההבנה שלי, סֶנְגָאִי מתאר כאן את שלושת הפרשנויות שלו לשיר:

בציור הראשון, בָּאשׁוֹ עצמו הוא זה שקופץ למים:

בְּרֵכָה עַתִּיקָה

בָּאשׁוֹ קוֹפֵץ

צְלִיל הַמַּיִם

בציור השני דבר־מה קופץ למים ואין רמז למהותו:

בְּרֵכָה עַתִּיקָה

דְּבַר־מָה קוֹפֵץ

צְלִיל הַמַּיִם

בציור השלישי סֶנְגָאִי עצמו הוא זה שקופץ:

קריאת השיר של בָּאשׁוֹ, מעוררת בסֶנְגָאִי כנראה הזדהות מלאה כאילו הוא עצמו הופך לתחושת ההארה של בָּאשׁוֹ:

בְּרֵכָה עַתִּיקָה

אֲנִי קוֹפֵץ

צְלִיל הַמַּיִם

לסיכום, צייר סֶנְגָאִי צפרדע גדולה וכתב:

״בישיבה במדיטציה, בני־אדם יכולים להפוך לבודהה״. 

ביום קיץ חם זה, כולי תקווה שהקפיצה לבריכת הזֶן של בָּאשׁוֹ העניקה הפוגה נעימה.

__________________________________________

תוספות:

1. שיר ההייקו של באשו בשפה היפנית:

古池蛙飛び込む水の音

2. מאמרה של ד״ר שונית שחל פורת: בקישור


3. ספרים מעולים לקריאה נוספת ומומלצת:

• The Art of Haiku / Stephen Addiss
• Zen and Japanese Culture / D. T. Suzuki
• לאן נעלמו הקולות / יואל הופמן
• הדרך הצרה לאוֹקוּ / מָצוּאוֹ בָּאשׁוֹ - בתרגומו של יעקב רז

Sawaki Kodo - Calligraphy

Hanging scroll, Sumi ink on paper, Donsu Awasebako
Measurements of mounted work (length x width)
16.5cm x 27cm 
Measurements of Dimensions of entire work
107.2cm x 47.5cm

Profile of artist

Sawaki Kodo(Koudou)
1880~1965

Sawaki Koudou lost his parents when he was a little child. He became a monk in Eiheiji, the one of the main temples of Soutou school. He enterd the Buddhist priesthood under Master Sawaki Koho(kouhou) in Soushinji. He had never settled in the same temple for long time, but he changed his temple a lot, described ''Kodo the homeless'' or ''Master the locomotion''. He was served some positions as a professor at the University of Komazawa, a superintendent of Soujiji. He was one of the remarkable priests of the Zen Buddhism in the Japanese modern ages.

Condition index

Goeika is a song with praying.

Zenga and writing by Sawaki Kodo Roshi
Mount Fuji

Sawaki Koudou Profile »

Title

Price

Sold

Commentary on work

Hanging scroll, Sumi ink on Paper, Donsu Awasebako
Measurements of mounted work (length x width)
78.5cm x 25.7cm
Measurements of Dimensions of entire work
168cm x 27.2cm

Nichi nichi kore kōnichi (日々是好日) also pronounced "hibi kore kõjitsu" is a Chinese-Japanese Zen Buddhist proverb at least 1.100 years old which means "Every day is a good day", or "All days are good days". It was Zen Master Yunmen's answer in the sixth case of the koan collection Hekiganroku.^[1][2][3] It has been presented by some Zen masters (notably, Kodo-Sawaki and his disciple Taisen Deshimaru)^[4] as a kōan, that is, a statement that appears contradictory to rationality but that can be grasped through intuition.

שירה לנשמות היקירים בעת מסע | מאת שִׁינוֹבּוּ אוֹרִיקוּצִ׳י 折口 信夫

”בצאתך למסע, השאר אחת מהנשמות שלך אצל יקיריך שנשארים בבית. יקיריך, יפקידו אצלך למשמורת, אחת מהנשמות שלהם.
במשך המסע, נחם את יקיריך בשיר שתעניק לנשמתם שאותה אתה נושא עימך. בשיר זה, תתאר בפניהם את שרואות עיניך במשך המסע.
זו היא לידתה של שירת נוף ומראות.“ שִׁינוֹבּוּ אוֹרִיקוּצִ׳י 1887-1953. תרגום לעברית זאב ארליך ©2014

על פי האמונות העממיות העתיקות של יפן שנקראות בשם הכולל ״שִׁינְטוֹ״, לאדם יש נפש אחת וארבע נשמות. אדם בעל רוחניות מפותחת ומאומנת, יכול לשלוח את אחת מנשמותיו אל  מקום רחוק או אל תקופה אחרת, ובכך לרפא, לנבא ולראות את הנסתר.

שינובו אוריקוצ׳י 折口 信夫 1887-1953 היה שם דבר בתחום האתנולוגיה, השפות העתיקות, הפולקלור והדתות העתיקות של יפן. הוא פרסם ספרים רבים והיה אחד החוקרים המרתקים והחשובים ביפן. עוד אודות אוריקוצ׳י: בוויקיפדיה.

ראיון רדיו נהדר עם מיהו קטאוקה ארליך

מיהו קטאוקה ארליך היא אמנית יפנית שחיה בישראל. סיגל גליל בתכנית הרדיו שלה ״מוזות״ שמשודרת בקול השלום, מראיינת את מיהו בעברית ומשוחחת עימה אודות חייה כאמנית קרמיקה יפנית וריקוד הודי קלאסי, ובעיקר אודות ספרה שיצא לאור בשפה העברית: ״ידיים יפניות, לב יפני״.

להאזנה, הקלק/י על תמונת הספר שכאן:

הסרטנית והקוף - והערמון, הדבורה וה"אוסו"

הסרטנית והקוף
סיפור עם יפני בעיבוד ובתרגום של זאב ארליך.


היה פעם קוף שחי לו בחורשה ביפן. על יד החורשה היה נחל נחמד ומטע עצי אפרסמון. בסתיו, נהג הקוף לשבת על ענפי עץ אפרסמון גדול, לזלול כינים שחיו בהמוניהן על פרוותו, ולהפיג את הרעב באפרסמונים אינספור. כשלא היה רעב, היה פשוט מפצפץ את הכינים, ואז מנסה בכל זאת לזלול עוד כמה אפרסמונים. למרות שהיה שבע.

בוקר אחד הילכה לה סרטנית, כמו שסרטנים צועדים. בהליכה הצידה, התרחקה מהנחל, וחיפשה אוכל בשבילה ובשביל ילדיה הקטנים. לפתע אורו עיניה והתרחבו נחיריה. היא מצאה על השביל סושי גדול בצורה של כדור אורז. באותו רגע, גם הקוף הבחין בכך, ומייד זינק על ענף גמיש, שהנמיך אותו בדיוק אל מעל לכדור האורז שהיה אחוז באחת מצבתות הסרטנית. הסרטנית היתה זריזה למדי ובעלת תושיה, ומייד צבתה את הקופיף בישבנו, ושלחה אותו בחזרה אל העץ כשהוא זועק צווחות קופיות.

אולי נעשה עסקה ותתחלפי איתי, הציע הקוף. אני אתן לך אפרסמון, ואילו את תתני לי את כדור האורז. חשבה הסרטנית, ונזכרה כמה טעימים הם אפרסמונים, וכמה ישמחו בוודאי ילדיה בעלי הצבתות הקטנות. בסדר גמור, אמרה הסרטנית, עיסקה טובה. גירד הקוף את פדחתו ואת גבו, ולאחר מכן את רגלו ואת כתפו, גם את אזנו ואת אפו, ולאחר מכן את לחייו השמנמנות, ופתאום מצא גרעין של אפרסמון שהיה דבוק לפרוותו. יש לי רעיון יותר טוב, אמר הקוף בהתלהבות. אני אתן לך גרעין של אפרסמון, ואת תשתלי אותו מול המחילה שלך על יד הנחל, שם יש מים להשקיה, ובמהרה יצמח לך עץ יפה עם פירות רבים.

הסכימה הסרטנית, לקחה את הגרעין, שתלה אותו, ואכן לאחד מספר שנים, צמח לו עץ לתפארת. אביב אחד, אחזה בליבה התרגשות - העץ פרח. סוף סוף, כשהגיע הסתיו, ענפי העץ היו מלאים באפרסמונים שהחלו להבשיל. הגיעה עונת האפרסמונים, והם נראו מגרים ומתוקים, אך הסרטנית וילדיה לא יכלו לקטוף אותם. הפירות היו גבוהים, וקליפת גזע העץ היתה חלקלקה. חילזון (זה החילזון שסיפר לי את הסיפור הזה פעם כשהייתי ביפן), אחד שהתנדב להרכיב את אחד מילדיה של הסרטנית ניסה לזחול במעלה הגזע, אך לאחר כמה ימים של זחילה איטית, איבד הסרטנון את סבלנותו וקפץ בחזרה אל גדת הנחל.


לפתע הגיח מבין העצים הקוף השובב. קטוף לנו פירות, צעקו הסרטנים הקטנים במקהלה. תוכל לקטוף למעננו? ביקשה גם הסרטנית. הקוף מיהר אל העץ, טעם אפרסמון אחד ואמר, "זה עדיין בוסר". טעם עוד אחר ואמר שהוא לא רע. טעם עוד כמה ואמר שהם ממש מעולים, וכך הוא מילא את פיו ואת בטנו בעוד ועוד אפרסמונים, והתעלם לגמרי מבקשת משפחת הסרטנים שהביטה בתעלוליו בחוסר הנאה מופגן.


זה לא הוגן, אמרה האמא הסרטנית, אתה חומד לעצמך את כל הפירות, ושוכח את הסושי שנתתי לך ואת העיסקה שעשינו. רוצה אפרסמונים? שאל הקוף. הנה אפרסמונים. קטף הקוף אפרסמונים ירוקים וקשים, והחל להשליך על הסרטנים. מייד נמלטו הסרטנים הקטנים אל מתחת לאמא שלהם שגוננה עליהם באומץ, עד שאחד האפרסמונים הקשים פגע בשריון גופה וסדק אותו.


הסרטנית זעקה בכאב ובבכי. הפציעה היתה קשה וכואבת. מייד הגיע צוות רפואי, ובראשו ערמון שמנמן וחום, שטיפל בסרטנית בדאגה וביעילות. בכדי להפיג את הכאב, הגיעה הליצנית הרפואית, דבורה זרזה, זמזמנית וחיננית שהפליאה בתעלולים מצחיקים, בבדיחות ובחיקויים. בכדי שהסרטנית תישמר מעופות טורפים, הגיע להגן עליה אוּסוּ ענקי. אוּסוּ הוא גזע עץ ענקי עם חור במרכזו שמשמש להכנת בצק אורז טעים. 
הנה תמונה של אוּסוּ:



לאחר שהחלה הסרטנית להרגיש טוב יותר, החליטו האוּסוּ, הדבורה והערמון להעניש את הקוף וללמדו לקח. החורף כבר הגיע, וכנהוג בימות החורף הקפואים, הקוף חזר לביתו ומיהר אל האח בכדי להתחמם. הוא הבעיר אש באח, והחל לנשוף בכדי ללבות את האש. הוא לא ידע, שהערמון מסתתר לו בין הגחלים. משהאש התלהטה, נשף שוב הקוף נשיפה חזקה וארוכה שהלהיטה את האש אף יותר, וגרמה בבת אחת לערמון להתפוצץ בפניו. הקוף נבהל וזינק אל עבר הבאר בכדי לצנן את פניו. משהסיר את הקרש הכבד מעל פי הבאר, הגיחה משם הדבורה ועקצה אותו בישבן שהאדים והתנפח. הבין הקוף שיש כאן קנוניה נגדו וביקש לברוח מהבית, אך האוּסוּ הכבד נשען על הדלת ולא איפשר לו לצאת. זוכר את המעשים הרעים שעשית? שאל האוסו בכעס. כן, שהצקתי לסוסים? ושגנבתי לאיכר את הכובע של הדחליל? ושהחבאתי לסנאים את האגוזים? לא! אמר האוסו, אני מדבר על מה שעשית לסרטנית. נעל האוסו את הבית של הקוף, עד שהוא הבטיח לעשות מעשה מיוחד וטוב ולמען הסרטנית.


לאחר שהחלים מנקמת חבריה של הסרטנית, הלך הקוף לבקר אותה, כרע על ברכיו מול המחילה המשפחתית שלה, והתנצל על הסבל, הרמאות, הטירחה, הצער, הכאבים ועוד ועוד. מאז, בכל שנה בסתיו, מביא הקוף למשפחת הסרטנים אפרסמונים מתוקים והוא לא מציק עוד לאף אחד.

חג הטַנָאבָּאטַה

בשבעה ביולי חוגגים ביפן את חג הטאנאבאטה. זהו חג המוקדש לסיפורם העתיק של שני כוכבים, שמצויים משני עברו של שביל החלב: הכוכב אוֹרִיהִימֶה (הכוכב וגה) והכוכב הִיקוֹבּוֹשִי (הכוכב אלטאיר).

פירוש השם טַנָאבָּאטַה (七夕) הוא שבעה ערבים. קיים פירוש עתיק יותר אשר על פיו המשמעות היא: "אריג שנארג באמצעות נול ומונח לו על מדף". חג יפני עתיק ויפה זה, הגיע ליפן לפני מאות שנים מסין, אשר בה הוא ידוע זה כ 2000 שנה. מקורו ככל הנראה בהודו, שם האגדה היא אודות האל קְרִישנַה רועה הצאן המיתולוגי ומעלליו. במקור, החג הוקדש להבעת משאלה לשיפור כישורים אומנותיים ויצירתיים כגון כתיבה, אריגה, ציור ועוד עבודות אשר דרשו כישורים טכניים ואמנותיים.

סיפור הטנאבאטה:

הנסיכה אוֹרִיהִימֶה חיה בשמים על גדות שביל החלב. שביל החלב קרוי גם הנהר השמיימי. אוֹרִיהִימֶה היתה ביתו של טֶנקוֹ - מלך השמיים - היקום עצמו. הנסיכה אוֹרִיהִימֶה ארגה בגדים ואריגים יפהפיים ואביה אהב אותם והיה מאושר. למרות שביעות רצונו של האב, הנסיכה אוֹרִיהִימֶה לא היתה מאושרת שכן היתה כה עסוקה באריגה עד שלא היתה לה הזדמנות למצוא לעצמה בן זוג לחיים.

הבין טֶנקוֹ מלך השמיים לליבה והפגיש אותה עם הִיקוֹבּוֹשִי רועה הבקר, אשר חי ורעה את עדריו מעברו השני של הנהר השמיימי - שביל החלב.

השניים נפגשו ומייד התאהבו זה בזו וכמובן שנישאו והיו מאושרים. עד ש... משמצאו זו את ליבו של זה, הזניחו השניים את עיסוקיהם האחרים. אריגים יפהפיים לא נארגו, ומצידו האחר של שביל החלב, הפרות של  הִיקוֹבּוֹשִי התפזרו לכל עבר. הדבר עורר את כעסו של טֶנקוֹ אשר הענישם, הפרידם ואסר עליהם להיפגש.

דמעותיה של הנסיכה אוֹרִיהִימֶה נגעו לליבו של אביה טֶנקוֹ, וזה החליט לאפשר לזוג האוהבים להיפגש כל מדי שנה ביום השביעי של החודש השביעי, אך רק בתנאי שאוֹרִיהִימֶה תארוג כראוי ובחריצות.

משהגיע היום המיוחל, גילו הִיקוֹבּוֹשִי ואוֹרִיהִימֶה שהם לא יכולים להיפגש שכן לא היה גשר מעל הנהר השמיימי. צערם היה גדול, אך לעזרתם נחלצה להקה גדולה של עקעקים (עורבי נחלים). העקעקים עפו מעל לנהר העצום ויצרו בעזרת הכנפיים שלהם גשר, אשר בעזרתו יכלו האוהבים להיפגש. כאשר יורד גשם, האוהבים לא יכולים להיפגש ועליהם להמתין לשנה הבאה בתקווה ליום לא גשום.

יום לפני השביעי לחודש השביעי, נוטלים היפנים ענף של במבוק, אשר עליו הם תולים טַאנזַאקוּ (פיסת נייר) אשר עליה הם רושמים משאלה או שיר קצר. בחצות הליל או למחרת, בהתאם למנהגי המקום, יש ששולחים את הענף על כל משאלותיו לצוף במורד הנהר ויש ששורפים את הדפים. במקומות שונים ביפן אף מתקיים פסטיבל לכבוד החג.

קיימת אגדה נוספת אודות חג זה אשר לפיה רועה בשם מִיקֶרַן, אשר התאהב באלה טַנָאבָּאטַה וחיפש דרך אל ליבה. הוא גנב לטַנָאבָּאטַה את אחד האריגים שלה ובחיפושיה אחר האריג היא הגיעה אל חצרו של מִיקֶרַן אשר טען שאיננו יודע היכן האריג אך הוא מוכן לסייע לה בחיפושים. לאחר זמן קצר, השניים התאהבו, נישאו וחיו באושר עד לאותו יום אומלל בו טַנָאבָּאטַה גילתה באקראי את האריג מוחבא על גג ביתו של מִיקֶרַן. השקר נחשף וטַנָאבָּאטַה הכריזה שהיא תעזוב אותו עד שיצליח לייצר אלף סנדלי קש. מִיקֶרַן החל מייד לעמול אך לא הצליח לעמוד במשימה עד סוף חייו. מאחר ולא נפגשו עוד בחייהם, ניתנה להם הרשות להיפגש פעם בשנה בשמיים בהיתקרב זה לזה הכוכבים וגה ואלטאיר.

שיר הטאנאבאטה:

עלי הבמבוק משמיעים את איוושתם ささの葉　サラサラ

מתנועעים במרזבים שבקצוות הגגות のきばに　ゆれる

מנצנצים להם הכוכבים お星さま　キラキラ

כגרגרי חול זהובים וכסופים 金銀砂子

פיסות נייר צבעוניות 五色の　たんざく

עליהן רשמתי わたしが　書いた

מנצנצים להם הכוכבים お星さま　キラキラ

מביטים בנו מלמעלה 空から　見てる

Sasa no ha sara sara

nokiba ni yureru

ohoshisama kira kira

kin gin sunago

Goshiki no tanzaku

watashi ga kaita

ohoshisama kira kira

sora kara miteru